בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א נ' אלפר בדים ואח'

החלטה

בפסק הדין מיום 31.7.13, שבו נתקבלה תביעת הבנק נגד הנתבעים, ביקשתי את תגובת הנתבע 2 לאפשרות שיוטלו עליו הוצאות לאוצר המדינה בשל הארכת הדיון שלא לצורך, וזאת נוכח כך שהגרסה ששימשה בסיס להגנתו נסתברה כבלתי נכונה בעליל.

הנתבע 2 הגיש את תגובתו, שבה עתר שלא לחייבו בהוצאות לאוצר המדינה ולחלופין – לפסקן במתינות. נקודת המוצא של הנתבע 2 היא זו שהובעה ברע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה נ' שאול, ניתן ביום 24.4.06, פורסם במאגר נבו, קרי:

"השימוש במכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה צריך להיעשות, הן בערכאות הדיוניות והן בערכאות הערעור, בצורה מושכלת וזהירה. אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה באופן שיגרתי. הדבר ייעשה רק כאשר בעל דין חרג בצורה קיצונית מן המקובל וגרם לכך שבית המשפט נאלץ לבזבז את זמנו לריק. שיעורו של סכום ההוצאות ראוי אף הוא להיקבע במידה ובמתינות" (פסקה 7 להחלטה) .

הנתבע 2 סבר כי בענייננו אין מתקיימים התנאים להשתת הוצאות לאוצר המדינה, שכן הנתבע 2 לא חרג בצורה קיצונית מן המקובל, על אף שהגנתו נדחתה בכללותה. לדבריו, הוא ניצב בפני קשיים בניהול הגנתו ואף נזקק לזמֵן עובדים בכירים בבנק כעדים מטעמו. הנתבע 2 הוסיף כי לא נתבקשה פסיקת הוצאות לאוצר המדינה וכי ניתן להסתפק בהוצאות שנפסקו לזכות הבנק, בסכום של 70,000 ₪.

לאחר העיון בתגובת הנתבע 2, אני סבור כי יש לחייב הנתבע 2 בהוצאות לאוצר המדינה.

ראשית, חיוב בהוצאות אלה יכול שינבע מיוזמתו של בית המשפט, בלא שהדבר יתבקש מפי בעל הדין שכנגד.

שנית, בפרשת תדיראן הנ"ל, נפסק בין היתר כי "הרציונל שמאחורי הוצאות לטובת אוצר המדינה אף מוביל למסקנה שהביטוי 'הארכת דיון' שבתקנה 514, מחייב פרשנות מרחיבה. תחולתו היא לגבי מקרה בו בעל דין גורם לבזבוז זמן שיפוטי בלא הצדקה, אף אם אין מדובר בדיון בעל-פה ואף אם אובדן הזמן הוא בעצם היזקקותו של בית המשפט להליך". כך הוא בענייננו.

שלישית, הטענה כאילו הנתבע 2 לא חרג בצורה קיצונית מן המקובל – אינה נכונה. היפוכו של דבר. הנתבע 2 העלה טענות הגנה מרכזיות אחדות אשר בעטיין ניתנה לו הרשות להתגונן וטענות אלה נסתברו כחסרות בסיס עובדתי (חלקן נסתר גם מפי הנתבע 2 עצמו בחקירתו הנגדית. ראו למשל פסקאות 23 – 24 ו-28 סיפא לפסק הדין). העלאת טענות נעדרות בסיס עובדתי, שעה שהטוען יודע זאת, הביאה לכך שבקשת הרשות להתגונן נתקבלה ביום 6.5.10, תחת שתידחה.

עקב קבלת בקשת הרשות להתגונן, היה צורך בשש ישיבות לשמיעת ראיות הצדדים, ומתוך 8 עדים שנשמעו – 6 היו עדי הגנה. האמנם זהו ניהול דיון לצורך אמיתי וכשר כלשהו או שמא הארכת הדיון שלא לצורך? כפי שנפסק בפרשת תדיראן הנ"ל – זמנו של בית המשפט הוא יקר. הקצאת מועדי דיון אחדים לתיק שאין כל עילה אמיתית בשמיעתו (הואיל וטענות ההגנה שהועלו נסתברו כחסרות יסוד עובדתי) – פוגעת בכלל המתדיינים, אשר עניינם נשמע בבית המשפט באיחור מחמת השחתת הזמן על ידי העלאת טענות סרק בתיקים דוגמת זה שלפניי. אודה על האמת, שטענת הנתבע 2 כאילו התנהגותו לא חרגה באופן קיצוני מן המקובל, חוטאת לדעתי למציאות ומלעיזה על יתר המתדיינים. מן הטענה מתקבל הרושם שכך עושים כולם, ואיני יודע מה ביסוס קיים לעמדה אשר כזו.

הנתבע 2 ביקש להביא בחשבון את העובדה שחוייב בדין והושתו עליו הוצאות משפט לזכות יריבו ונוסף על כך, עלול הוא לעמוד לדין פלילי. גם לאור זאת, סבור הנתבע 2, אין לחייבו בהוצאות לאוצר המדינה, משום שיהא בכך "זריקת אבן אחר הנופל", לאמור: הצקה לחלש. נוח להן לטענות אלה שלא הועלו משהועלו. הנתבע 2 הוא אשר גרם במו-פיו למצב הביש אליו נקלע. מה לו כי ילין? מדוע ירחם עליו בית המשפט, שעה שהוא עצמו נהג באופן שונה בתכלית?

כללו של דבר, אני סבור כי יש להטיל על הנתבע 2 הוצאות לאוצר המדינה בסכום של 50,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך עד לתשלום המלא בפועל.

העתק ההחלטה יישלח אל המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ג (25 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא כדין העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: